מהי אומנות לחימה? ומה ההבדל בינה לבין שיטת לחימה או ספורט לחימה?

ההגדרה של אומנות לחימה היא מיומנות גופנית ונפשית לשיפור יכולת לחימה פנים מול פנים, אשר כוללת ערכים נוספים כגון ערך אמנותי, מסורתי, שיפור יכולות גופניות וכדומה.

אומנות לחימה נחשבת כאימון גופני משום שהיא כוללת בתוכה את מרכיבי הכושר הגופני: סבולת, מהירות, כוח, קואורדינציה, זריזות, גמישות, שיווי משקל ומהירות תגובה.

קיימות אומנות לחימה רבות כגון: ג’ודו, ג’ו ג’יטסו, סגנונות קראטה שונים ועוד. מקורן של רוב אמנויות הלחימה ביפן ובסין, אשר שורשיהם ההיסטוריים מתוארכים מאות שנים לפני הספירה.

כל אומנויות הלחימה נבדלות אחת מן השנייה, לדוגמה בג’ודו ההתמקדות היא על הטלות וריתוקים על הקרקע לעומת אגרוף תאילנדי שמתמקד בלחימה בעמידה ואינו כולל הטלות. לעומתם, ג’ו ג’יטסו כוללת גם הטלות וגם לחימה בעמידה. למרות ההבדלים בין אומנויות הלחימה השונות, לכולן יש מטרה אחת משותפת- שיפור יכולת הלחימה.

אומנויות הלחימה יכולות להיות מחולקות לשלושה תחומים עיקריים:

• אומנות לחימה מסורתית– טכניקה המתורגלת שוב ושוב לצורך שיפור יכולת לחימה. המרכיב החשוב ביותר של אומנות לחימה זה שהיא קשורה להיבטים תרבותיים וחינוכיים בהקשר ההיסטורי שבה היא נוצרה. לדוגמה תרגול קאטות בקראטה או טכניקה עם כלי נשק שאינם עוד בשימוש מודרני (כגון החרב היפנית) מהווים את החיבור ההיסטורי לתרבות היפנית.
• שיטת לחימה– טכניקה המתורגלת שוב ושוב צורך שיפור יכולת לחימה ברחוב, כלומר היא מותאמת לאיומים במציאות היומיומית. שיטת לחימה אינה כוללת את החיבור ההיסטורי-תרבותי של מקום היווצרותה. קרב מגע ישראלי הינו דוגמה קלאסית לשיטת לחימה.
• ספורט לחימה- טכניקה המתורגלת שוב ושוב לצורך שיפור יכולת הלחימה בקרב ספורטיבי-תחרותי. בספורט לחימה קיימים חוקים וכללים אשר מגבילים את הלוחמים בקרב. הדגש בספורט לחימה הוא על הספורט, כלומר על שיפור יכולת הלחימה תוך מסגרת חוקים וכללים אשר מבנים ומגבילים את הקרב, כגון ג’ודו אולימפי.

לא תמיד החלוקה לשלושת התחומים (אומנות לחימה מסורתית, שיטת לחימה וספורט לחימה) ברורה כל כך. ג’ודו יכול להיות ספורט תחרותי אולימפי ולכן מתאים לספורט לחימה. מצד שני רבים המתאמנים בג’ודו אינם מתחרים והדגש אינו על המימד הספורטיבי-תחרותי לכן זה יכול גם להתאים לאומנות לחימה.

החלוקה לשלוש קטגוריות הינה חלוקה תיאורטית ולא תמיד במבחן המציאות ברור לאיזו קטגוריה לשייך את אמנות לחימה.

כאשר בוחרים באיזו אומנות לחימה להתאמן, אנו צריכים לשאול את עצמנו שלוש שאלות:

• “מה המטרה שלי?” – אם אני רוצה להיות ספורטאי מקצועי כנראה שאומנות לחימה שכוללת קרבות ספורטיביים-תחרותיים כמו ג’ודו או אגרוף קלאסי תתאים לי, אולם אם אני רוצים ללמוד איך להגן על עצמי, כנראה שקרב מגע תהיה בחירה טובה יותר.
  מי שמטרתו להשתפר בשחייה, צריך להתאמן בשחייה ולא בריצה. דומה הדבר לאימון באומנות לחימה (עקרון הספציפיות). התאמת אומנות הלחימה הספציפית למטרות הספציפיות שלי תגדיל את האפקטיביות של האימון.
• “מה מתאים לי?”- התאמת אומנות הלחימה לתכונות הפיזיולוגיות והאישיותיות שלי תגדיל את השיפור, ההנאה והיעילות של האימון. אומנויות לחימה מסוימות, אשר כוללות היבטים יותר אקרובטיים, כגון קונג פו, יכולות להתאים נהדר לסוג מסוים של אנשים ומצד שני להיות בלתי מתאימות לאחרים. אי התאמת אומנות הלחימה לתכונות הפיזיולוגיות והאישיותיות שלי, עלולה להוביל להתקדמות איטית מאד, ייאוש ואכזבה.
• “מהם היתרונות והחסרונות של כל אומנות לחימה?” – באגרוף לומדים רק אגרופים, בקראטה אין טכניקה מפותחת של הטלות או לחימת קרקע, בג’ודו לא לומדים טכניקה נגד כלי נשק או טכניקת לחימה של אגרופים ובעיטות. חשוב להכיר מהם החסרונות והיתרונות של אומנות הלחימה שברצוני להתמחות בה, ולבדוק האם זה מתאים לי.
  לסיכום, קיימות אומנויות לחימה שונות הנבדלות זו מזו, כל אחת מהן מתמקדת בהיבטי לחימה שונים. כדי להגיע לשיפור מקסימאלי בזמן קצר, וכדי שהאימון יהיה מהנה וממצא, אני קודם כל צריך לענות על השאלות: מה המטרה שלי? איזו אומנות לחימה הכי תתאים לי? ומהם היתרונות והחסרונות של כל אומנות לחימה?