ג’ודו (Judo)

אומנות לחימה מודרנית בעלת אופי ספורטיבי, נוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי ג’יגורו קאנו, מאסטר בג’ו ג’יטסו. פירוש השם הוא “ג’ו”- רך, ו-“דו”- דרך, כלומר “הדרך הרכה”.
ג’יגורו קאנו חקר שיטות לחימה שונות (שנכללו תחת השם-ג’ו ג’יטסו) ומתוכן פיתח את הג’ודו כספורט לחימה שאינו מסוכן. בעיטות ואגרופים הוצאו וקאנו התמקד בפיתוח ההטלות, חניקות וריתוקים.

בשנת 1964 הג’ודו הפך לספורט אולימפי, נשים החלו להתחרות בג’ודו בשנת 1992.
בימינו קרב ג’ודו אורך 5 דקות בבוגרים, 4 דקות בנוער ו-2.5 דקות אצל ילדים.

שיטת הניקוד היא:

• “יוקו”- מוענק עבור הטלת היריב על הצד או כעונש, “יוקו” מזכה ב- 5 נקודות.
• “וואזרי”- מוענק עבור הטלת היריב על “חצי גב” (בין הגב לצד) או על הטלה על הגב שנעשית באיטיות. שני “וואזרי” מזכים ב”איפון”- משמע ניצחון, “וואזרי” מזכה ב- 7 נקודות.
• “איפון”- מוענק עבור:
  1. הטלת היריב על הגב .
  2. חניקה עד הכנעה.
  3. ביצוע בריח על מרפק היריב עד הכנעה.
  4. ריתוק היריב 15/20 שניות. “איפון” מזכה ב-10 נקודות, ובניצחון לכן מביא לסיומו של הקרב.

ג’ודו נחשבת אומנות לחימה ספורטיבית פופולארית ביותר בעולם ובישראל בפרט, היא בעלת אופי תחרותי. בארץ איגוד הג’ודו בישראל אחראי לקידום הג’ודו והינו הגוף היציג של ענף הג’ודו הן בפני מוסדות המדינה כגון מנהל הספורט, הועד האולימפי ומועצת ההימורים, והן בפני המוסדות הבינלאומיים כגון איגוד הג’ודו העולמי והאירופאי.

הג’ודו בעיקר מוכר בשל התחרויות האולימפיות והאופי התחרותי שלו, אולם כאומנות לחימה או צורה של הגנה עצמית הג’ודו סובל ממגבלות ברורות: אגרופים, בעיטות ותרגילים נגד תקיפות כלי נשק אינם חלק מהטכניקה הנלמדת. המתאמנים בג’ודו מתמחים בהטלות, שלאדם הרגיל אין סיכוי להישאר על הרגליים בקרב מולם,(!) אך יש לקחת בחשבון שהג’ודו כצורת הגנה עצמית סובל ממגבלות.

הג’ודו מתאים לכל הגילאים, אך במיוחד לגילאים צעירים מאד זאת משום שהוא אינו כולל בתוכו תרגילים מסוכנים.