קראטה (Karate)

קראטה הינו שם כולל למגוון סגנונות לחימה שנוסדו באיי ריוקיו, כשהמפורסם מביניהם הינו האי אוקינאווה. סגנונות הקראטה הם תערובת של טכניקות המבוססות על טכניקות לחימה אוקינאיוות מקומיות, וכן השפעות משיטות לחימה סיניות. ההיסטוריה של הקראטה מגיעה עד המאה ה-13, אולם תיעוד מדויק ואמין קיים בעיקר החל מהמאה ה-19.

בשנת 1906 יצאו מספר מורים מפורסמים מאוקינאווה להפיץ את הקראטה ביפן. באותה תקופה יפן היתה מעורבת במלחמות עם שכנותיה: רוסיה וסין. על רקע היסטורי זה התקבלו המורים בברכה ברחבי יפן. הקראטה הוכר כאומנות לחימה מסורתית ולקח חלק בהפיכה המיליטריסטית ביפן.

משמעות השם הוא “קרא”- ריק, ו-“טה”- יד, כלומר “היד הריקה”. בניגוד לדעת הרווחת בקראטה אין שימוש בכלי נשק (אומנות יפנית שעושה שימוש בכלי נשק נקראת – קבודו). מבחינה היסטורית הקבודו והקראטה התפתחו במקביל אך נחשבות לאומנויות לחימה נפרדות.

בקראטה לא היתה נהוגה שיטת דירוג של חגורות או חליפות אימון, אולם כאשר הופץ הג’ודו ביפן (ג’יגורו קאנו מאסטר בג’ו ג’יטסו המציא את הג’ודו כשיטת לחימה ספורטיבית), הקראטה אימץ את חליפת הלחימה ואת מודל החגורות שפיתח קאנו.

סגנונות הקראטה הנפוצים היום הינם: שוטוקאן, שורין ריו, גוג’וריו, קיוקושינקאי ושיטוריו. חלקן מגע מלא וחלקן חצי-מגע. טכניקות הקראטה כוללת בעיטות, אגרופים, קאטות (ביצוע סדרת תרגילי הגנה והתקפה ידועה וקבועה). קראטה מתאפיין בלחימה על הרגליים, ואינו כולל שיטת לחימה על הקרקע או הטלות בעזרת חליפת הלחימה, זאת בניגוד לג’ו ג’יטסו ולג’ודו.

בניגוד לקראטה המסורתי, בתי ספר רבים של קראטה הוסיפו לטכניקה המסורתית תרגילים מאומנויות לחימה אחרות כגון טכניקה של הטלות ובריחים מג’ו ג’יטסו למעשה יצרו שיטות לחימה חדשות, לדוגמה דניס הישרדות.